Search
  • שירי ליבשטיין

כן אבל...


שמתם לב שההגשמה שלנו דורשת מאתנו לשים נקודה בסוף משפט, במקום להגיד כן אבל...

המון פעמים אנחנו אומרים משהו ומבטלים אותו באבל...

לפעמים זה ברור כמו כן אני רוצה לעשות שינוי, אבל... אני לא יודעת איך, מתי, מה, כמה וכו...

או אני רוצה לממש את הייעוד שלי אבל אין לי מספיק כסף, ניסיון, תמיכה, אומץ, בהירות וכו....

ולפעמים זה מסתתר מאחורי תהיות כמו:

אז נכון שטוב לי עכשיו בקשר, אבל עמוק בפנים אני תוהה עד מתי זה יישאר ככה.

או נכון שאני מתקדמת בעסק, אבל מה אם זה לא יכניס מספיק כסף.

או נכון שאני מרגיש עכשיו יותר טוב, אבל יש חשש תמידי שהכאב יחזור.

או נכון שהמידע שקבלתי מהמקור חשוב, אבל לא בטוח שאנשים ירצו לשמוע אותי וכו...

מזהים היכן מסתתר ה"אבל..." שלכם?

אבל - היא תהיה שמייצגת פחד.

ומעבר לזה אנרגטית, היא מבטלת את כל מה שאמרנו קודם לכן,

וממגנטת את המציאות שלנו בהתאם.

ואז ״כשהפחד מתגלם במציאות״: כשהיחסים עולים על שרטון, כשהבנק מתקשר, כשהכאב חוזר, או כשאין תגובות לפוסט, זה מייד לוקח אותנו לאמונה שתומכת בפחד:

אני לא מספיק / לא ראוי / לא שווה / לא מגיע לי / אני דפוקה / חלשה / שקופה וכו.... משהו מקטין שהסקנו על עצמנו בעבר הרחוק.

מרגיש מוכר?

כשאנחנו אומרים אבל - לרוב אנחנו מתרחקים מהמטרה, כי זה מכניס את הספקות, את התירוצים, את חוסר האמון למערכת ויחד איתם מגיעה גם תחושת התסכול, האין אונים וחווית הפער בין המצוי לרצוי.

אז מה עושים?

מחליפים באופן עקבי את מקור ההזנה שלנו.

את כל אותם אמונות מבוססות פחדים, מהעבר שמניעות אותנו באוטומט לתהות לגבי עצמנו ובכלל ...

ומתחילים להזין את עצמנו במודע, בכל מה שתומך במהות שלנו עכשיו.

בכל מה שמרחיב לנו את הלב ולא מכווץ, בכל מה שמחזק לנו את הגוף ולא מחליש.

לצורך תרגול התחלתי אני מזמינה אתכם לעבור במודע מהמיינד ללב, בכל פעם שזיהיתם את האבל שלכם מופיע.

להניח יד על הלב

לעצום עניים

להאט את קצב הנשימה

להתחבר למהות שלכם (אני...)

להרחיב את מנח הגוף כמה שיותר

להתחבר להרגשה של הודיה ענקית

להישאר שם כמה רגעים,

לתת לתחושות להתפשט מהלב ולחוות את מי שאתם באמת דרך כל החושים.

כי בכל פעם שאתם מתחברים למי שאתם באמת, אתם למעשה מתחברים לפוטנציאל הגדול שלכם ושם - אין אבל...

מתקשים ליישם ואו רוצים לעשות תהליך עומק יחד?

צרו קשר...בלי אבל :)


0 views

© 2013 by SHIRIEL LIBSHTEIN 

  • w-facebook